תהליך הזדקנות (aging) נמצא כיום במרכז המחקר הביולוגי. הסיבה להתעניינות זו היא ההבנה של המדענים שתהליך ההזדקנות הוא בעצם הגורם המאפשר את ההתחלה וההימשכות (עד למוות) של רוב המחלות.
מה שיכול להיות מעניין במחקרים האלה הוא אילו השלכות על תזונת היום יום יש לממצאים ולא בהכרח כדי להוסיף שנים אלא כי האטת הזדקנות פירושה איכות יותר גבוהה (או נכון יותר פחות נמוכה) של הזדקנות. את המסקנות התזונתיות נשאיר לסוף הפוסט. בינתיים אפשר לומר דבר אחד בסיסי על תזונה והזדקנות והוא נכון לגבי כל עולם החי, החל מחיידקי שמרים וכלה באדם –הגבלת קלוריות (לרמה של 60-70% מהנורמה) מאטה הזדקנות!
עובדה זו היא הדוחפת את החוקרים להבין את תהליך ההזדקנות. ברור שיישום של הגבלת קלוריות לבני אדם אינו מעשי אך החוקרים מקווים למצוא תרופה שתחקה את האפקט של הגבלת קלוריות ותוביל להארכת חיים. ונראה שהם מצאו מועמדת.
קצת רקע על הזדקנות:
מחלות לב, סרטן, כליות, פרקינסון, אלצהיימר והמערכת החיסונית, כולם מתאפשרים על ידי תהליך זהה של הזדקנות. זה מה שמניחים החוקרים.
עד לא מזמן תיאורית ההתחמצנות הייתה התיאוריה השלטת. לפי תיאוריה זו רדיקלים חופשיים גורמים נזקים מקריים לכל מערכות הגוף ומוטציות ב DNAשל התאים וכך עם הצטברות הנזקים הגוף מתחיל לזייף, נוצרות מחלות ואנחנו בסופו של תהליך מפנים את המקום.
אלא שכרגיל יש כמה פרדוקסים בלתי מוסברים בתיאוריה הזו. הראשון והחשוב שבהם הוא שמתן נוגדי חמצון (ביטא קרוטן, טוקופרול, ויטמין E, ויטמין C, רטינול, סלניום, חומצה פולית) לא מאריך חיים. כך נמצא במחקרים על יותר מחצי מיליון בני אדם. יותר מכך, בחלק מהמחקרים מתן נוגדי חמצון דווקא קיצר את החיים. לעיתים דווקא עליה ברדיקלים חופשיים מאריכה חיים. ויש עוד פרדוקסים.
אחד ההסברים האפשריים הוא שיש אכן הצטברות של מוטציות ב DNA עם הגיל אך לא בהכרח הם שגורמות למוות. כמובן שנזק שהצטבר במשך זמן ארוך מספיק ב DNA יגרום לקריסה של התא אך לא בהכרח אנו חיים מספיק זמן בשביל שהנזק יצטבר לרמה כזו.
שני מושגים, mTOR ו autophagy , מככבים בזמן האחרון במחקרים על הזדקנות.
Autophagy הוא בעצם מנגנון תאי של מיחזור של אברונים וחלבונים, שהתא כבר לא זקוק להם. המיחזור מאפשר גם לסלק פסולת המפריעה לתפקוד התא וגם לחסוך את הצורך למשוך הרבה חלבונים חדשים מהמזון. כולנו יכולים לקחת דוגמה מהתא כמה חשוב למחזר. פשוט, תא שלא ממחזר מת מהר ותא שממחזר (כך התגלה) מאריך ימים.
mTOR , שהוא אנזים, עומד במרכז של רשת של תהליכים מאוד חשובים בגוף עד ששרשרת שלמה של תהליכים כימיים בגוף קיבלה את שמו – mTOR Pathway. שרשרת תהליכים כימיים זו אחראית לפעילות מוגברת של התא. פעילות זו היא מבורכת כאשר אנחנו מבקשים לגדול ולהתרבות אך היא בעייתית כאשר גמרנו לגדול ולהתרבות ואנחנו רק רוצים לנוח ושלא יבלבלו לנו את הראש. בנוסף לגידול, ה mTOR מונע autophagy.
התמונה המצטיירת מכך לגבי ההזדקנות היא של תא העסוק בלגדול (במשקל ובנפח) ולהתרבות אלא שבגלל הגיל של המערכת כבר אין לו לאן לגדול ולהתרבות ובנוסף הוא צובר פסולת. המנוע העובד במלוא הטורים אך המכונית לא יכולה לזוז כי כל מגרש החניה גדוש מכוניות גדולות שגם הם רוצות לנוע. כמה זמן מנוע יכול להחזיק במצב כזה? לא הרבה. וגם תאינו לא. וזה תהליך ההזדקנות לפי תיאורית ה mTOR.
אותו תהליך שגרם להתפתחותנו מעובר לאדם בוגר הוא זה שממשיך ודוחף אותנו לקראת סופנו. בלי mTOR לא היינו מגיעים עד הלום (ובאמת עכברים שמבטלים אצלם את יכולת יצור ה mTOR לא מצליחים לחיות) אך איתו, ברמת יצורו הרגילה, אנחנו נדחפים בעל כורכנו אל הסוף כמו מכונית הנוסעת בלי ברקסים, במהירות, בלי קשר לתנאי השטח.
ברור (ויש גם מחקרים שמראים זאת) שכדי להאט הזדקנות יש לצמצם את יצור הmTOR . למדענים יש מועמדת נאה – תרופה בשם Rapamycin. למעשה השם mTOR הוא קיצור של השם mammalian Target of Rapamycin. כנראה כשגילו את ה mTOR והיה צריך לתת לו שם, חשב המדען מכוון התרופות, ככל המדענים, על השם הזה. אפשר להניח שאותו מדען, אם היה מגלה את הכולסטרול, היה קורא לו mTOS – mammalian Target of Statin.
Rapamycin היא סיפור נחמד. המולקולה הזו הופקה מחיידק שנמצא לפני כמה עשרות שנים באדמה של אי הפסחא, הנקרא בשפה המקומית Rapa Nui ולכן השם. כמו שפניצילין מונע מחיידקים להתקיף את הפטרייה שלו כךRapamycin מונע מפטריות להתקיף את החיידק שלו ולכן הוא עניין את החוקרים בתחילה כתרופה נגד פיטריות.
כיום משמש Rapamycin (בשם המסחרי Rapamune) כמונע דחייה חיסונית של שתלים של כליות. הוא אפקטיבי כי הוא מונע (במידת מה) יצור mTOR האחראי בין היתר ליצור תאי T של המערכת החיסונית וכך מופחת מספרם. הרבה דברים טובים שלא קשורים בהשתלה קרו למושתלים כמו ריפוי מסוגי סרטן מסוימים ומניעת אוסטופורוסיס שהיא תופעת לוואי ידועה של תרופות מקבילות. כיום נבדקת תרופת ה- Rapamycin כתרופה נגד סרטן. סרטן הוא גידול מהיר של תאים ולכן הם אמורים להיות רגישים לפגיעה בכמות ה mTOR.
ה Rapamycin עושה עוד המון דברים טובים לאנשים ולעכברים בגלל היכולת שלו לנטרל mTOR וכן יש עוד תרופה לטיפול בסוכרת (Metformin) ועוד תוסף(Resveratrol) שמנטרלים אותו במידת מה בצורה לא ישירה אבל אקצר כאן כי הבלוג הזה הוא בסופו של דבר על תזונה ולא על תרופות.
כאמור בפתיחה, הגבלת קלוריות מאריכה חיים בכל היצורים שנבדקו. והנה מסתבר ש mTOR הוא בעצם חיישן של הגוף לחומרי מזון, בעיקר חלבונים ופחמימות. חלבונים ישירות ופחמימות דרך אינסולין. זה מאוד הגיוני – אין טעם לגדול ולהתרבות כאשר אין מזון. זה כמובן גם מסביר את הארכת החיים על ידי הגבלת קלוריות. פחות קלוריות פחות mTOR, פחות לחץ על התא לגדול ולהתרבות, יותר autophagy ויותר חיים.
אולם mTOR כנראה אינו החיישן (לפחות לא העיקרי)של הגוף לשומן. תפקיד זה נשמר להורמון בשם לפטין.
המסקנה היא שלמי שגמר לגדול ולהתרבות כדאי לחשוב, בנוסף להגבלת צריכת הפחמימות, גם על צמצום בצריכת החלבונים והגדלת חלקם של השומנים (מן החי, הטובים כמובן) בדיאטה שלו.
אפשר כמובן גם לנסות להשיג Rapamycin אלא שבעלות יומית של 37$ (לפי וויקיפדיה) לא כולם יכולים להרשות זאת לעצמם. האמת שאפשר אולי להעמיס את עלות המרשם על קופת החולים אך בשביל זה נצטרך לסדר לעצמנו איזה השתלת כליה או שתיים….
למטיבי לכת הנה לינק לאחד המאמרים ששימשו אותי לכתיבת פוסט זה
שנהיה בריאים
מיקי
שלום מיקי
ישנו יותר ממנגנון אחד של הזדקנות, וישנם גם מנגנונים לתיקון פגמים, גם בתוך התא וגם מחוצה לו.
הארכת החיים בהגבלת קלוריות נובעת ככל הנראה מכך שבמצב של לחץ, הגוף בוחר להפעיל את כל מנגנוני התיקון שלו, במקום לחסל תאים זקנים על ימין ועל שמאל. החלפה של תא זקן בתא צעיר היא יקרה יותר אנרגטית מתיקונו של תא זקן.
לגבי הראפאמיצין, למרות שהוכח כמאריך חיים בעכברים, יש לו תופעות לוואי קשות מאוד אצל בני אדם בשימוש ממושך, כך שזה עדין לא פתרון לאנשים בריאים. מטפורמין ורזרוורטול, שגם הם הוכחו כמאריכי חיים בעכברים הם נטולי תופעות לוואי במינונים המקובלים, גם בשימוש ממושך.