השמנה היא עניין של הורמונים לא של משמעת

שירותי "נו נו נו" במקום ידע אמיתי.

כשהמומחה להכל, אלון גל, המאמן האישי האולטימטיבי, מכריז באיזה פרומו לתוכנית על השמנה בערוץ זה או אחר: "השמנת יתר היא הפרעת אכילה לכל דבר" קופצים לי הפיוזים.

הבחור הזה מתמחה ביצירת רגשי אשמה. זה מספק לו עבודה למכביר, כמו לעוד אלפי דיאטנים ודיאטניות, שרוצים שתחשבו שאתם ילדים לא טובים ושרק אם תשכרו את שרותיהם כאומרי "נו נו נו" מקצועיים תוכלו לשמור על משקל תקין.

אני לא מזלזל בצורך בהדרכה ולא בצורך בהנחיה תזונתית מתמשכת כדי לאזן את הפיתויים האנטי-תזונתיים האורבים לנו בכל פינה. הבעיה הגדולה היא שההדרכה וההנחיה שדיאטנים מצויים נותנים לכם מבוססת על ידע שלא התעדכן כבר עשרות שנים ולכן הקטע של השלטת המשמעת הוא קטע מרכזי בשירות שהם מספקים.

בפעם הבאה שאיזה דיאטנית או דיאטן מציעים לכם את שירותי "הנו נו נו" שלהם שאלו אותם מה הם יודעים על המנגנון ההורמונאלי של ויסות השובע והרעב בגוף. האם הם שמעו על לפטין (Leptin)? על גרלין (Gherlin)? על אינסולין? על חוסר רגישות ללפטין? על קולטנים? ונניח שהם שמעו (הסתברות של 10% לערך), איך הידע שלהם לגבי ההורמונים האלה בא לידי ביטוי בהמלצות התזונה שלהם?

אצל כל החיות האחרות (וגם אצלי) משקל אופטימאלי נשמר מעצמו ללא צורך בדיאטנים. הדרך שבה זה נעשה היא הדרך שבה כל בעל חי (כולל צמחים) עוסק ברגולציה של כל המערכות שלו (חום/קור, ערנות/שינה, צמיחה, התרבות) על ידי הורמונים.

וזאת יש לדעת: הרעב והשובע לא מופעלים על ידי מד גובה בקיבה (כמה דיאטנים יודעים זאת?) אלא על ידי הורמונים.

הורמונים קובעים את תחושת השובע והרעב.

סוגי מזון שונים כמו שומנים, פחמימות וחלבונים משפיעים באופן שונה על הפרשת הורמונים שונים.

לכן, כל שיח על השמנה שאינו כולל את השפעת המאכלים השונים ואסטרטגיות תזמון הארוחות על ההורמונים הוא שיח ריק ומקושקש.

האמריקאי הממוצע אוכל היום 300 קלוריות ביום יותר מאשר לפני 30 שנה. ילדים רעים האמריקאים האלה. הם מאבדים משמעת. החינוך על הפנים. (מי שרוצה לראות איך מחדירים לעם משמעת מילדות שילך לסרט הגרמני, מועמד האוסקר, "סרט לבן". סרט הדרכה להכשרת שומרי מחנות השמדה. התמונה בראש הפוסט היא מהסרט).

הנה דוגמה להשפעת סוג מזון על הורמונים: צריכת פרוקטוזה (נמצאת בסוכר, משקאות קלים, מיצי פירות, פירות) גורמת לירידה ביצור לפטין ולדחיית תחושת השובע.  בטבע, אגב, תכונה זו של הפרוקטוזה היא חיובית ואף חיונית. דוב, הרוצה לצבור שומן לקראת החורף, יטיב לעשות אם יאכל (כפי שהוא אכן עושה) מקסימום פירות בסוף הקיץ. דחית תחושת הרעב עוזרת לו לאכול כמות נכבדה של פירות בתקופה הקצרה שהם זמינים. אלא שאנחנו לא דובים וכיום הפרוקטוזה על כל צורותיה קיימת על דוכני הסופרמרקטים והקיוסקים במשך כל השנה. לתת לך עצות שגורות מסוג "שתה מיצי פירות" ולצפות ממך לשמור על צריכת מספר קלוריות שפוי זה עינוי שהשב"כ היה צריך להכניס למקום של כבוד בתפריט העינויים שלו.

לא אעייף בפרטים על המנגנון ההורמונאלי והוא גם לא כל כך פשוט להבנה. מספיק לדעת שכאשר משגעים את המנגנון הזה במזונות הלא נכונים, בזמנים הלא נכונים, הוא יוצא משליטה. בכללי אפשר לומר שגרלין אחראי לרעב ולפטין אחראי לשובע ושאינסולין מפריע ללפטין לתפקד.

כך יכול לקרות, כפי שתואר בפוסט הזה, בניסוי השוואת הדיאטות בקמ"ג, שהקבוצה שהייתה על דיאטה דלת פחמימות וירדה הכי הרבה במשקל, לא הייתה מוגבלת בכמות הקלוריות שהותר לה לצרוך. הקבוצה של דלי הפחמימות לא צרכה בממוצע יותר קלוריות מהקבוצה שהייתה על דיאטה דלת קלוריות ודלת שומן. את הקבוצה דלת השומן ועתירת הפחמימות היה צורך להגביל בקלוריות (משמעת).

כן – פחמימות מעוררות רעב. שומן וחלבון לא. עודף פחמימות גורם לייצור רב של אינסולין. אינסולין מונע מלפטין, הורמון השובע, להתבטא. הכל הורמונים.

לסיכום – הסיבה שאנחנו משמינים היא לא בגלל שאנחנו ילדים רעים אלא בגלל שאנחנו סוטים מהתזונה שאליה הותאמנו על ידי האבולוציה – מעט פחמימות, יותר חלבון והרבה שומן.

מי שאומר לכם שאתם ילדים רעים תנו לו אגרוף. אם זה אלון גל עשיתם מצווה. מצטער שאני כזה אגרסיבי היום. פשוט שונא משמעת….