כבוד האדם של סבתא שלי

היסטוריונית השואה, פרופ' חנה יבלונקה שאמרה הבוקר ברדיו  שהמסקנה העיקרית מהשואה היא שחשוב לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם, ודעאל שכתב פוסט על סבתא שלו הביאו אותי לכתוב כמה מילים על סבתא שלי.

סבתא שלי, גרטרוד וולף – שמידט, נולדה, כמו סבתו של דעאל, בגרמניה. היא חיה יחד עם משפחתה בעיר ברסלאו, שאז הייתה בגרמניה והיום היא בפולניה ושמה וורוצלב. כאשר עלו הנאצים לשלטון מכר סבי את בית הכלבו שהיה לו ועבר עם משפחתו לעיר פראג שבארץ הולדתו. כמובן שהפתרון היה זמני שכן מיד לאחר מכן כבשו הגרמנים את צ'כיה וסבי נשלח דרך טריזינשטאט לאושוויץ משם לא חזר.

את סבתי לא פגשתי מעולם. היא נפטרה מספר שנים לאחר המלחמה בסידני אוסטרליה שם חיה עם בתה הבכורה היידל. אימי לא ספרה לי הרבה על אותם ימים בפראג רק הזכירה שפעם נתפסה ללא טלאי צהוב ואימה שחררה אותה מהמשטרה.

שנים לאחר שאימי גם נפטרה פגשתי קרובת משפחה רחוקה בניו המפשיר שסיפרה לי מדוע נתפסה אז אימי בלי טלאי צהוב. אותה קרובה רחוקה הסתתרה בעת המלחמה בדירה בפראג ואימי וסבתי היו מביאות לה אוכל תוך סיכון עצמי גבוה. ועוד הוסיפה אותה קרובה שבעצם היו יהודים רבים שהסתתרו בדירות בפראג והיא הייתה רק אחת מתוך מספר לא קטן של יהודים להם סיפקו סבתי ואימי באופן קבוע מזון. ברור שאי אפשר היה להכנס לעיתים קרובות לדירות שאינך גר בהן עם טלאי צהוב על חולצתך בלא לעורר חשד וכך נתפסה אימי ללא הטלאי.

אימי הייתה בחורה צעירה באותה עת כך שברור לי שמי שבעצם יזם וניהל את מפעל ההזנה הזה הייתה סבתי. ועוד עובדה קטנה אני חייב לציין כדי להשלים את התמונה אך אנא אל תספרו אותה לאף אחד: סבתי הייתה גרמניה. גרמניה נוצריה, בת למשפחה גרמנית רגילה לגמרי. אין לי מושג כמה יוצא דופן היה להתחתן עם יהודי ועוד צ'כי בתקופה בה התחתנו אבל לא נראה לי שזה היה המיינסטרים. כן, זו הסיבה שסבתי ואימי לא נשלחו גם הן לאושוויץ והיו יכולות לנוע ברחובות פראג.

לכן, כל פעם שאני שומע "הגרמנים הם …" מיד עולה בעיני דמות סבתי הגרמניה החומקת מדירת מסתור לדירת מסתור בפראג החשוכה עם ה"מסטינגים" תחת מעילה ואני מזכיר לעצמי שהכללות מסוג זה הן בעצם תחילתה של גזענות. "הגרמנים הם…" , "היהודים הם…", "הערבים הם…" תיוגים שמאפשרים לנו לא להתייחס לאדם כאדם, בעצם לא לכבד את האדם שבאדם.

ולסיום, שיר שכתבתי לאחר שברחוב הראשי בכרמל, בדוכן ספרים משומשים נתקלתי בספר שירים של רחל ועל כריכתו הפנימית הקדשה:

"ליום הולדתך – טרודֶה.

חנוכה 1950"

—

כך הופיעה פתאום סבתי

בין מילות ההקדשה

שכתב איש לאשה

בספר שירים של רחל,

שהתגלגל לדוכן ספרים משומשים בכרמל.

—

"ליום הולדתך – טרודֶה.

חנוכה 1950"

כמה עצור, מדוייק, לא טורדני,

צליל אהבה מנוגן במיתר גרמני

אותו ניתקה גרטרוד שלי,

כשנישאה בברסלאו לאהובה היהודי

מברסלאו כתב לה:

"Meine liebste Trude"

וציטט שיר של Bauernfeld

"לב האדם, הארץ רועדת

הנפש, הידידות חולה;

רק אחד עומד איתן בסופה ובאימה

ביתנו – המשפחה"

—

ביתו לא עמד לו ולא המשפחה

עת באושוויץ עלה בעשן  החרפה

בפראג, הגניבה אהובתו לחם

לאלה שעולמם הוצר לעולם נמלה

—

וכך בחנוכה 1950

עת הולדתי

נמהלו שם סבתי

ומילותיה של רחל

במילתי

—

"ליום הולדתך – טרודֶה.

חנוכה 1950"